אני עורך. עורך ראשי. כמה זמן חיכיתי להגיד את המשפט הזה.

ושהם שואלות אותי בפאבים ובפגישות מה אתה עושה ? אני עונה. אני עורך, עורך ראשי.

אני לא בדיוק מספר שאני עורך ראשי במגזין צרכני, אבל למה להיכנס לקטנות ? .

הכל התחיל בגיל ארבע עשרה, כיתה ח', מסע הרדיפה הבלתי פוסק שלי אחרי התואר הנחשק- נער מגניב, החל כבר אז.

למדנו בבי"ס הכלל בתוכו גם חטיבה וגם תיכון, ללא הפרדה, כך שלא להיות מגניב בעולם שכלל נערים בעלי זקן וקול בס בכיתה י"ב היה קשה מנשוא.

אך לי היה נשק נסתר אשר אותם נערים מגודלים ושעירים לא לקחו בחשבון, היה לי כשרון כתיבה.

עיתון בי"ס היה מרכז העניינים באותם ימים נשכחים בצפון הרחוק, כל מי שהיה משהו בבי"ס ניסה להשחיל מספר מילים לתוך עיתון זה ולי היה ברור מעליו שעל מנת למתג את עצמי בחברה הנשכנית ובמלחמת הכוחות אשר אינה פוסקת בג'ונגל התיכוני עליי להגיע לתור קבוע בעיתון זה.

וכך עשיתי, השתמשתי באמצעים הנמוכים ביותר, ובתור הומוריסטי קבוע ואנונימי קטלתי שכבות שלמות באוכלוסיית בית הספר, מורים, בני מושבים, נערים חלשים, אחד אחד טרפתי אותם, טיפסתי על מנת לבסס את מעמדי.

כמובן שמאוחרי הקלעים, מי שהיה צריך לדעת ידע. וכך הפכתי ברגעים מועטים לאהוב ושנוא באותה מידה, למגניב.

כשהבנתי את המקום שבו אני נמצא כבר היה מאוחר מדיי, הייתי מכור לנושא, הייתי צהוב, הייתי עיתונאי.

לאחר סיום השירות הצבאי אצתי רצתי והתחלתי לכתוב ולערוך במספר מגזינים מקומיים שוליים.

אך מהר מאד אותו הרגל ישן של כתיבה צהובה ונשכנית חזר.

פוטרתי. לא פעם ולא פעמיים.

הם אמרו שאני נוטה לחפש את התהילה האישית שלי על חשבון האמת העיתונאית הכנה, שאין לי עומק, שאין לי הכנה ראויה, שאני צריך לחזור למקורות.

אז הם אמרו. מה הם יודעים.

התחלתי לכתוב במגזינים צרכניים, ומצאתי את עולמי. משחות שיניים, מכונות גילוח, מוצרי קדמ זולים ומכוניות נהיו חבריי הטובים ביותר.

מצאתי את מקומי.

וכיום אני עורך, עורך ראשי, עורך ראשי במגזין צרכנות שמשרדיו יושבים באיזור מחסנים בירושלים.

רוצה לבוא אליי לדירה ?

לחץ לכניסה לאתר gaash-logistica.co.il לפרטים